שובב…

מילה שהיינו שומעים אותה הרבה בילדות, וכל אחד מאיתנו יכול להעיד על כך.

מה זה?

בפשטות, זהו ילד שתמיד צריך להיות בפעולה, ולהראות לכולם את ה"שטויות" שהוא עושה או שתקראו לזה, להראות לכולם אני פה.

מחמיא? 

לא נראה לי…

מהסיבה הפשוטה שגם ילדים לפעמים צריכים את הרוגע שלהם ואת המרחב האישי הגלובלי שמייחד ההורה במיוחד עבור ילדו.

מרן הרב עובדיה ע"ה היה תמיד אומר – ילד שובב, זה נשמה גבוהה שירדה לילד קטן, שלא יכול להכיל את עוצם הקדושה שנמצאת בו.

וכאן הבן שואל – מדוע חז"ל סימנו את הימים הללו בסימן של פרשיות השבוע הבאים עלינו כשובבי"ם? ואם זה שנה מעוברת, כשובבי"ם ת"ת?

ובשביל להבין את זה נצטרך לפתוח בפסוק מפרשת השבוע (א,ח):

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".

רש"י הקדוש מביא שתי דעות – חד אמר, חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו.

וכל המפרשים שואלים – והלא כל מצרים עד היום לא היו יודעים חסדו של יוסף, איך לא זכרו זאת?

בספר משנת ר' אליעזר (ז) הביא וזה לשונו: "האדם הזה הוא כופה טובתו של חבירו, למחר הוא כופה טובתו של קונו, וכן הוא אומר בפרעה "אשר לא ידע את יוסף" והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף, אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה שנאמר "לא ידעתי את ה'".

וכותב הסבא מקלם ע"ה (בית קלם, שמות, עמוד י): "אין לנו הכרה לאהוב אותו יתברך רק מצד מידותיו הנפלאות שמתנהג בהן עם בריותיו, ומי שאין לו הרגש בנועם המעלה והמידה, לא יכיר לאהוב מי שנמצא בו אלה המתיקות.

ולכן אמרינן כל הכופר בטובתו של חבירו, א"כ אין לו הרגש במעלות, כי אם היה לו הרגש היה מכיר לאהוב את חבירו בעבור מעלתו, ואחרי שאין לו הרגש במעלות, לא יהיה לו הרגש במעלות הקב"ה, ויכפור טובתו".

וגם רבינו בעל ה"תומר דבורה" כותב בביאורו לי"ג מידות (במידת "חפץ חסד הוא") וזה לשונו: "אם כן במידה זו ראוי לאדם להתנהג, אף אם יראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו, אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים, או מידה טובה שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו, וירצה ליבו עימו ויחפוץ חסד, ויאמר די לי בטובה זו שיש לו, וכל שכן באשתו, כדפרשו רבותינו זכרונם לברכה דינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. כך יאמר על כל אדם די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טובה פלונית שיש לו ויהיה חסד".

אפילו אם יש לחברך נקודה אחת טובה, מספיק זה "לבטל כעסו מעליו".

אל תסתכל אל זה שעשה לך רע והכעיס אותך, תסתכל על החוזקות שבו, זה אמנם יכול להיות שינוי פאזה לרבים מאיתנו, בתואנה: "אם הוא עשה לי רע ומכעיס אותי, למה שאני יסתכל עליו כמישהו טוב? בשביל ש"יכאיב" לי עוד?", אך מזה אנו למדים את היסוד הנפלא הזה, שלא בכדי כלל אותו בעל ה"תומר דבורה", כחלק מי"ג מידותיו של הקב"ה, כי אם אתה לא מכיר בטובה הפנימית של חבירך, ואיו לך "הרגש", כלפיו אתה יכול ח"ו להגיע בלכפור במידותיו של הקב"ה.

ומעתה הכל מובן – מדוע המצרים לא זכרו את יוסף? 

זה היה כחלק ממסע השכחה שהם סיגלו לעצמם, לשכוח לגמרי את כל מי שעשה להם טובה, ובמיוחד יוסף הצדיק, שבגללו הם לא היו ברעב כמו כל הארץ באותה התקופה.

ואיך מכירים במעלה הטובה של השני ומייקרים אותה?

ראיתי בספר פלא דורש (ח"ב עמוד עה) מעשה נפלא על כך:

"הצדיק ר' מנחם מנדל מליסקה זצ"ל היה נוהג להוסיף לחתימת שמו את המילים "אוהב ישראל". פעם כשכתב מכתב וחתם את שמו, רצה להוסיף כהרגלו "אוהב ישראל", אולם אז נשמט העט מידו. הוא הרים את העט, אלא שאז עף הניר מן השולחן. הוא הרים את הניר עמד לחתום, ואז נשפך הדיו.

הרבי הבין כי מן השמים מעכבים אותו היום מלכתוב על עצמו "אוהב ישראל". הצטער הצדיק מאוד והרהר בליבו: חשבתי שיש בי מידה אחת טובה של אהבת ישראל, והנה אף היא נלקחה ממני. כנראה  פגעתי באיזה אדם מישראל.

הוא ערך חשבון נפש, פשפש במעשיו, ולא מצא בהם שום פגם. קרא לבני ביתו ושאל אותם: "אולי יודעים אתם על איזה מעשה שלי או שלכם שפגענו ביהודי?"

ספרו לו בני ביתו שבאותו יום הגיע אליו יהודי כפרי, הוא היה לבוש כנכרי גס. היהודי רצה לפגוש את הרבי, אך בני ביתו לא נתנו לו להיכנס.

כשהרבי שמע זאת, הצטער צער גדול. הוא צוה על משמשו לחפש את האיש ולהביאו אליו. המשמש יצא למסע חיפושים בנסיון לאתר את האיש האלמוני – אך לשוא. הוא שב אל הרבי והודיעו שלא עלה בידו למצוא את האיש, אך הרבי לא הניח לו: "המשך בחיפושיך, עד שתמצאהו".

הלך המשמש ממקום למקום, חיפש את האיש, עד שמצאו בבית מרזח עלוב, בחברת שפלי אדם. המשמש פנה אליו ואמר לו כי הרבי הצדיק רוצה לראותו.

האיש שב אל בית הרבי ונכנס לחדרו. הרבי קבלו במאור פנים ושוחח עמו בדרך כבוד ואף ביקש ממנו סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לו.

פניו של האיש זרחו מאושר. ואז סיפר לרבי כי הוא בעל עבירה וליבו נוקפו על מעשיו. הרבי פיסו ואמר לו ששערי תשובה לא ננעלו ותמיד יכול לשוב אל בורא עולם.

לאחר שהאיש נפרד מן הרבי לשלום, פנה הרבי לבני ביתו ואמר להם: הנביא ישעיהו (סו,כ)מתנבא על ימות המשיח ואומר שהגויים יביאו "את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'… על הר קדשי ירושלם". נשאלת השאלה: מי הם היהודים שהגויים יצטרכו להביאם לירושלים? הרי כל החסידים ותלמידי החכמים, מיד כשישמעו שהמשיח בא – ירוצו לקראתו. לעומתם, היהודים הפשוטים אולי לא ירוצו, אבל בודאי ילכו מעצמם. אם כן. אילו יהודים לא  יבואו מעצמם? אלו הם היהודים שהתרחקו מן התורה והמצוות עד שאינם מאמינים בביאת המשיח. אותם יביאו הגויים "מנחה לה'".

"אוי לנו", נאנח הרבי, "ב"מנחה" כזאת פגענו היום".

הפעם, חתם הרבי "מנחם מנדל אוהב ישראל:", והחתימה עברה בשלום…

הרבי ראה את החוזקות, מתי גם אנחנו נראה אותם?

הכל תלוי בנו…

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

המאמר נכתב לרפואתו השלמה של בני יקירי

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

בתושח"י.